נכתב לראשונה לקראת ראש השנה באוקטובר 2014

פחד ושמיטה

עוסקת בימים אלה במושג "שמיטה". ככל שאני חושבת ונוכחת יותר בשאלה מה עלי לשמוט, אני מבינה שמה שעומד שם, ביני ובין השמיטה, הוא הפחד. הרבה פחדים קטנים, אבל המהות היא הפחד.

מאז שהכרזתי על שמיטה אני עושה הרבה דברים שמפחידים אותי, כל פעם קצת, בקטנה. מה שעומד שם הוא המושג "היאחזות" "אחיזה". אחיזה במוכר, בידוע. לשמוט, לשחרר, לתת מקום לדברים אחרים להגיע, לפנות מקום.

בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר צמחי בר שזוכרים להכרה קולינרית וכבוד תזונתי רב. החלמית (חוביזה) כבר אינה רק ירק מהסיפורים על ימי המצור בירושליים, אלא ירק שזוכה לעדנה מחודשת ושלל מתכונים קלאסיים או מפתיעים. רגלת הגינה (ריג'לה), אותו עשב בר שנוא על גננים שמשתלט על כל גינה מסתבר גם הוא כאכיל, טעים ומכיל אומגה 3 ושלל ויטמינים.

כל עוד אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לצמוח בגינה שלנו ומנכשים כל עשב אחר שלא שייך, נוכל לקבל שם רק את אותם צמחים ששתלנו, באחרים נאלץ להילחם. כמו שיודע כל מי שאי פעם עסק בגינון הגינה או הנפש, להילחם בעשב בר לא תמיד דבר קל. על כן, כאשר אני מחליטה מתוך החלטה פנימית לשמוט השנה את כל הידוע והמוכר, אני מאפשרת לדברים חדשים לעלות ולצמוח.

העומד בדרכי הוא הפחד. הפחד מהלא מוכר, הלא ידוע. לאן כל זה יוביל. מה יצמח כאן? האם צמחי הבר יעלו על כל חלקה טובה ויחריבו את מה שבניתי בשתי ידיי? מפחיד. לכן, ההחלטה לשמוט, אינה רק החלטה של עצלות או רצון לנוח, למרות שגם זה, בהחלט. היא רצון לאפשר לדברים הישנים להתחדש. לתת מקום גם לעשבי הבר שבנפש.

שמיטה ושחרור

כמו שכבר אמרתי בראש השנה, אני לוקחת את זה על עצמי:
תשליך, שמיטה, ניקיון. שמיטה זו עצירה והתבוננות. גם מנוחה מדברים מסוימים. כחלק מההתבוננות אני גם משליכה הרבה, אחרי שהתבוננתי והבחנתי שמיותר. דברים חומריים שיצאו מהבית שלי בשבועיים האחרונים:

מדפסת

 נעליים

 בגדים  

סמרטוטים למיניהם

בוסטר לרכב

שמיכה  

עוד בגדים  

מזון שנזרק כי עמד זמן רב מדי על המדף.  

ועוד ועוד. היד נטויה.

פינות שאורגנו:

החדר של הבת (אתמול ערב חג, בין מיליוני דברים אחרים)

מדף אחד במטבח ששיווע לסדר

מדף אחד בחדר שינה.

זו רק ההתחלה, לדעתי.

דברים פנימיים שמושלכים גם הם:

האחזות בדברים שהיו.

רצון לשנות אחרים, או את עצמי.

צורך להתנצל על משהו.

ועוד היד נטויה.