לפני כשבע שנים החלטתי לחפש את השמחה באופן אקטיבי. גם קודם חיפשתי אותה, אבל היה רגע שהיא הציצה אליי ואמרה לי: נראה אותך מעיזה ללכת בדרך הזאת. הסתכלתי עליה כמה ימים ותהיתי אם יש לי אומץ.
לצאת בעקבות השמחה דרש ממני אומץ גדול. בימים שהתבוננתי עליה ראיתי מה קורה לאנשים אחרים: שהם מתחילים ללכת את הדרך ואחרי כמה ימים הם שוכחים, מפסיקים, חוזרים להרגלים הישנים.הסתכלתי על הדרך שראיתי אז מולי ותהיתי אם להכנס. הבנתי שזאת מחוייבות גדולה עבור עצמי ושאם אני נכנסת אני אתמיד ואלך בה, אז עצרתי רגע להתבוננות.
אפשר לחשוב מה כבר הסיפור הגדול, בסך הכל להכנס לדרך חדשה. עובדה היא, שיש המון אנשים שאומרים שהם רוצים להיות מאושרים או שמחים, אבל ללכת את השביל הם לא מוכנים.
כשנכנסים לדרך חדשה ומאתגרת, הדרכים הישנות והמוכרות מתעוררות לחיים. הן מתחילות לקרוא לנו מכל עבר ולצעוק שהדרך הזאת מסוכנת, הן שמות אבני נגף ומשמיעות קולות מבהילים. הכל כדי שלא ננטוש אותן עבור דרך אחרת.
להכנס לדרך חדשה, לעיתים צריך לסלול את הדרך ברגלינו, לעיתים יש נפילות, פציעות, עיכובים שנדמים כמו תקיעות. מרגע שבחרנו דרך אחרת, ילכו וייפתחו בפנינו עולמות חדשים שלא יכולנו קודם לדמיין, שלא יכולנו אפילו לחלום עליהם, מעבר לכל שיעור ומידה.
ללכת בדרך של שמחה זה כיף ועדיין מעט מדיי אנשים בעולמנו בוחרים בזה. שמחה היא נגישה, בהישג יד ממש, אם תרצו שאתן לכם יד ללכת אליה, דברו אתי.