בתרבות שלנו שיפוטיות היא דבר יומיומי ורגיל. יש הרגל להכניס הכל לתוך תבניות וקוביות, טבלאות של חלוקה לרע וטוב, יפה ומכוער, מוסרי ומושחת. יותר מהכל לעיתים קרובות השיפוט הוא קודם כל כלפי עצמך- האם יש התאמה לקריטריונים ולאמות המידה שהוצבו?
נשאלת השאלה מי בכלל הציב את אותם קריטריונים מלכתחילה? לעיתים רבות המסר הועבר על ידי התרבות, החיברות, המדיה, מורות בבי"ס, הורים, ילדות וילדים שהיו מסביב בשנות ההתפתחות. העניין הוא שלעיתים קרובות המסר הופנם כה טוב, עד כי נוצרה המשכיות, כלומר בחירה בשיפוט עצמי וניהול עצמי עוד בטרם תגיע הסנקציה או התגובה השיפוטית מבחוץ.
שיפוטיות לעיתים קרובות עשוייה לכווץ את מי שהיא מופנית כלפיה, בין אם היא מופנית בכוונה לכווץ או בכוונה אחרת לגמרי. שיפוטיות מכווצת לא רק כשהיא מגיעה מבחוץ, היא לא פחות מסוכנת ואולי הרבה יותר, כשהיא מגיעה אל העצמי מתוך העצמי.
נתקלתי בימי חיי בלא מעט נשים וגברים נדיבים, פתוחי לב עם עיניים טובות, שכאשר דיברו על עצמם או אל עצמן, הדיבוא היה הרבה פחות נדיב ופתוח לב ובעין טובה.
שיפוטיות לכשעצמה אינה דבר רע או טוב, אך ככזאת היא לעיתים חוסמת את דרכך על מנת להיות היצורים העגלגלים ומלאי הצבעוניות שגברים ונשים יכולים להיות.
לפעמיםזה נראה שאם לא דרך שיפוטיות, אין אף דרך להיות.
מאיפה מתחילות בכלל ואיך אפשר להתחיל לשחרר שיפוטיות?
אפשר להתחיל מלשים לב להיות בעלת עין טובה אל עצמך, בעלת לב נדיב, נחמה ואהדה, גם בדיאלוג הפנימי שלך כלפי עצמך וכמובן גם כלפי אחרות ואחרים.